עודף משקל – מתבגרת לרוחב

"אז מתי את מתחילה דיאטה?" – היתה אמי שואלת וסימני שאלה בעיניה. למרות שהכוונות היו טובות המילים היו קשות, וככל שהמילים המשיכו להגיע כך הייתי מתחפרת יותר בקונכייה שלי, והאמינו לי שהיה קשה להדחס לקונכייה, לא היה מקום לכל המשקל הזה.




תמיד הייתי מחליטה, משום מה, שיום ראשון זהו יום טוב להתחיל בדיאטה, כנראה שתחילת שבוע מסמל תחילתה של דרך חדשה. הייתי מתמלאה באנרגיות טובות, חשתי התרוממות רוח, כי הנה עכשיו אני מתחילה לכיוון של חיים טובים יותר, אני ארזה והכל יסתדר לי. רק אף פעם לא ידעתי לאיזה יום ראשון התכוונתי, הקרוב או בשנה הבאה.

רציתי, באמת שרציתי לרזות אבל, רציתי יותר לאכול, וכמו שהתחיל יום ראשון בבשורות טובות, לא החזקתי מעמד ושיכנעתי את עצמי שביום ראשון הבא יחול המפנה הנדרש, וככה עברו להם מיליוני ימי ראשון ואני נשברת בכל אחד מהם. ועד היום אני לא מבינה מה רע בימי שני או שלישי?  אני מודה היום שהשומן די דפק לי את החיים. כי אני בניגוד לאחרים, נתתי לשומן להשתלט עליי. כל דבר שלא עשיתי היה מלווה בתירוץ "זה בגלל שאני שמנה ומתביישת בעצמי".

אי אפשר להגיד שחיי כילדה וכמתבגרת היו רעים. אמי לא חסכה מאיתנו, מאחי וממני, פעילויות חברתיות. הייתי בחוג כדורסל ואף בנבחרת הכדורסל של הבי"ס, למדתי לשחק טניס ואף הייתי טובה, אך כשהמאמן שלי החליט לשלוח אותי לתחרות החלטתי לוותר רק כי, יהיה עליי לשחק במכנס קצר ואבוי לבושה. מי יודע מה פיספסתי, אולי הייתי יכולה להיות מרטינה נברטילובה או שחר פאר. למדתי לרכב על סוסים והיום אני מבינה למה אחד הסוסים ניער אותי מעליו והשתטחתי על האדמה במלוא הדרי, כנראה היה לו כבד למסכן. ולמרות כל הפעילויות הללו, לא הצלחתי להוריד במשקל, נהפוך הוא, לאחר פעילות שכזו צריך לאכול, כי הרי הוצאתי אנרגיה ואיזו דרך טובה יותר מאשר לאכול כדי להחזיר לי בחזרה את מה שהוצאתי? הרזיה-עם-רף-נמוך

התביישתי ללכת ברחוב, כי בטח מדברים עליי וצוחקים למראה הנערה העגולה שמסתובבת חופשי. לא הייתי זללנית חברתית, כי מה יגידו? תראו אותה עוד מעזה לאכול. רק בבית הרשיתי לעצמי להתפרק על האוכל. הייתי רגישה בצורה מחרידה, תמיד דאגתי מה יגידו עליי או מה יחשבו עליי, כי כל הזמן הייתי בטוחה שמצחקקים רק עליי. זה כבר מזמן עבר לי, אם מצחקקים שיצחקקו, אבל, זה כבר לא עליי.

עד כדי כך השומן השתלט על כולי, על מראי החיצוני ועל נפשי העדינה והמבוישת. ההומור היה כלי חשוב בעבורי, כלפי חוץ הייתי תמיד הטובה, המצחיקנית, החייכנית, ובזכות זה הייתי מקובלת בכל מקום שאליו הגעתי. אך כלפי פנים עם עצמי הייתי הרוסה. עד היום אני אוהבת יותר את הלילה מאשר את היום, כי בלילה לא רואים אותך ממש בבירור וביום אין לך היכן להסתתר, רואים את כולך. היום בדיעבד, אני יודעת שטעיתי, לא הייתי צריכה לתת לשומנים שעליי לנהל לי את החיים, הייתי פשוט צריכה לנהל את השומנים. אבל… זה אף פעם לא מאוחר.

שתפו

You may also like...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Translate »
נְגִישׁוּת
תפריט נגישות באתר תפריט נגישות באתר