שמנה – למה אני מפחדת מכתה א'?

לפני שתרימו גבה ותשאלו את עצמכם? – האם סיגל החליטה לשחזר את ילדותה ולחזור לכתה א'?- אשיב לכם כבר עכשיו. לא! ממש לא, תודה!

אבל, מי שכן עולה לכתה א' השנה, זו האחיינית שלי, הצעירה במשפחה, והאהובה שלי מיום לידתה.
שלא תבינו לא נכון, יש לי 6 אחיינים ואני אוהבת את כולם אהבה עזה, 2 מהם חיים בארה"ב ועוד 3 גרים לא לידי, האחרונה, זו שעולה עכשיו לכתה א', נמצאת ממש בהישג יד ומה גם שהייתי נוכחת בלידתה, סוג של מיילדת שלישית בחדר, ממש כאילו הייתה קשורה לחבל הטבור הדמיוני שלי.

אז, הקטנה שלי עולה לכתה א', מצד אחד אני נרגשת ומצד שני אני ממש בחרדות…קשות. חוששת, לחוצה, ובהיכון לקראת הבאות.

אתם בטח לא מבינים אותי בכלל. את בסך הכל דודה! – מה את מכניסה את עצמך ללחצים מיותרים על ילדה שהיא בכלל לא שלך? ולמה בכלל אין לך משלך?

טוב, אז רק כדי להרגיע אתכם ולענות לכם על השאלה למה אין לי ילדים?
בקצרה, אין לי ילדים מבחירה, ואולי יום אחד גם אכתוב פוסט על זה, אבל, נכון לעכשיו, מתרכזת באחיינים שלי, הם יותר חשובים מהילדים שאין לי.

כילדה, תמיד סבלתי מהסביבה שלי, הייתי ילדה שמנה ובתקופה מסויימת הייתי גלוחת ראש, אמא שלי החליטה שעדיף ככה (אין לי תשובה לזה), אז, לא די בכך שהייתי שמנה,עכשיו גם הייתי בן שמן.
לא אשכח לעולם שקראו לי, ילד במקום בת, בוא במקום בואי, לך במקום לכי, זה חרוט לי עד היום, סוג של שריטה שלא מגלידה, אבל ,ממש רחוקה.

הילדים של היום הרבה יותר מרושעים, אכזריים, מנווולים וחסרי מסנני לשון, הם בקבוצות ווטסאפ, פייסבוק, סנפצ'ט. מחרימים את השונים, האחרים, ומקריבים אותם קורבן לשיימינג.

האחיינית המהממת שלי מאד רגישה, מופנמת ופגיעה, מי ישמור עליה כאשר תבוא מולה ילדה שמרגישה מאוימת מיופיה, וחכמתה או גובהה, מי יהיה שם לידה כשההיא תלעג לה, תעליב ותפגע בה?
הרי אני עברתי את זה, לא שנה אחת וגם לא שתיים, שנים רבות יותר מדי, והצלקות הן ההוכחה.

יש משפט שאומר ש"אין ילדים רעים" – אני בהחלט מסכימה.
יש חינוך רע, לקוי, דפוק ומעוות. הילדים לא אשמים, ההורים אשמים. אילו שלא טורחים להסתיר את דעתם בפני ילדיהם, על השונים והאחרים.
שמנים, שחורים, אשכנזים ו/או מזרחים, גבוהים ונמוכים, דתיים וחילונים, נכים… הבנתם ,לא?

אילו שתקועים בשנת 1948 ולא זזו מטר מאז, מימי המעברות, מייבוש הביצות, שם הם תקועים, שאשכנזים מתנשאים על המזרחים, שחילונים בזים לדתיים, ששמאלנים הם אליטה והימנים הם האנדרדוג, שנשים חלשות יותר מגברים ושנכה הוא חלש ואני הוא החזק.

כן, ככה מגדלים היום דורות חדשים והמלחמות הפנימיות לעולם לא נגמרות. ואז, מגיעה, שי המהממת, האחיינית שלי, שגבוהה מן הממוצע, יפה יותר, עדינה יותר והיא כבר מטרה למישהי שלימדו אותה בבית שהיא לעולם לא תהיה שנייה רק משום שהיא נחותה מעצם היותה, נגיד, מרוקאית, עבת בשר, מתקשה בלימודים, נמוכה ולא יפה. (לא אני אמרתי, זה איך שהיא מגיעה מהבית).

והנה יש מטרה, שי, הגבוהה, היפה והרגישה, נדביק לה לוח מטרה על הגב ונתחיל לצלוף, להקטין, לפגוע ולהעליב.

אבל, רגע…תגידו, מה את רוצה מילדים בני 6? – מה הם יודעים על החיים?
אז, רגע אתם, אני לא באה בטענות לילדים, הם באמת לא אשמים, הם פשוט מחקים את מה שהם רואים בבית.
את אמא שלועגת לשכנה הפולנייה, לאבא שצוחק על התימני שפגש בסופר, לדוד שמקלל ערבים וכו'……..

אין לי טענות לילדים, יש לי הרבה טענות לאילו שמגדלים אותם.
הילדים האילו שקיבלו חינוך ששמן הוא נכה, שונה ולא שווה, הם אילו שהותירו בי צלקות עד עצם היום הזה.
הילדים שלעגו לי, הצביעו עליי וצחקו עליי, הם אילו שבאו מבתים שחינכו אותם ששמן הוא מכוער ולא חכם והשאירו את חותמם בצינורות ליבי.

אז, מה יהיה עם שי? – איך אפשר לבנות סביבה חומה שלא תפגע? שלא תיעלב?
ששום דבר מזה לא ידבק אליה למשך השנים הבאות?
איך אשמור עליה מכל פגע?
לא יודעת, ומשום זה אני בלחץ, שלא יהיו לה צלקות כמו לי.

האמת שכן אפשר לשנות, אם נתחיל לשנות מתוכנו, אנו נבין וגם ילדינו יבינו, שכולנו מתחילים מאותו קו התחלה במירוץ החיים.
כולנו, קודם כל בני אדם, לכולנו יש עיניים, אוזניים, פה וחיוך, כולנו נושמים את אותו האוויר, חולמים את אותם חלומות ומרגישים את אותן רגשות, משם נתחיל.
נבין שלא כולנו אותו הדבר, למרות הכל, יש מי שנולדו נמוכים, שחורים או לבנים, יש מי שנולדו גבוהים ויפים, חכמים וכישרונים, ואף אחד מאיתנו לא שונה רק משום שהוא  שונה.

כמה קשה זה יכול להיות? – למה כל דבר חייב ללכת בדרך הקשה ולהקשות על כל הסובבים?
אנחנו חיים פעם אחת, האם באמת שווה לבזבז את הזמן הזה על שנאת חינם?
על זה הייתם רוצים שילדיכם יבזבז את זמנו?
תחשבו שנייה כמה אנרגיות וזמן אתם מבזבזים על רכילות רעה, שיימינג וכאלה, במקום לרכז את הכוח באהבת האחר, קבלתו למרות השוני, ואהבת חינם, ללא תמורה.
כמה קשה זה יכול להיות? איזה עולם טוב נשאיר לדורות הבאים?

שי שלי, היא רק דוגמה לעוד ילדים שיסבלו, מן הסתם, בשנים הבאות, ימשיכו את חייהם עם צלקת שתצטרף לעוד צלקת, רק משום שילד או ילדה אחת לא ממש אהבו את איך שהם נראו, דיברו או התנהלו. ועוד דור של פרוזאק צמח בקרבנו.

אז, תגידו לי עכשיו, איך לא אהיה בלחץ? איך לא אחשוש לה? הלוואי ויכולתי להיות זבוב על הקיר.

ולכם, הורים יקרים, חומר למחשבה. האם הייתם מוכנים לחנך את ילדיכם שלא לקבל את השונה? ומה אם מחר הוא יהיה השונה?

שתפו

You may also like...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Translate »
נְגִישׁוּת
תפריט נגישות באתר תפריט נגישות באתר