עודף משקל – חרם = פצע לכל החיים



 

חרם חברתי = התנהגות של קבוצה מול יחיד. נידוי אדם מהחברה והימנעות כל קשר אתו.

בהמשך לפוסטים האחרונים שלי, על התנהגות ילדים מול ילדים אחרים, כגון: שיימינג וכדומה, החלטתי לגעת באחד הנושאים היותר כואבים שחוו וחווים ילדים הנמצאים בתוך מערכת החינוך ובחברה עצמה. החרם!

כילדה שמנה לא חוויתי חרם מעולם, כן חוויתי הצקות בלתי פוסקות על מראי העבה, נפגעתי אלפי פעמים ויותר, והתעצבתי כמעט בכל יום, אך, למזלי, חרם לא היה שם. חרם חל לא רק על שמנים או על החלשים בכתה, לצורך העניין, חרם יכול לקרות גם למוצלחים ולנהדרים שבחבורה, לא תמיד ברור למה הוא בכלל מתחיל, אבל, אין ספק כלל שהוא משאיר תזכורת כואבת אשר נשארת למשך שנים ארוכות שיבואו בהמשך.

אחד מקרובי משפחתי אשר את סיפורו שמעתי לא אחת, החליט להיענות לעצתי לערוך לו סוג של ראיון על החרם שעבר.

הכנתי שאלות וניגשתי לראיין אותו והנה כאן, זה לפניכם.

לפני כן, עצה קטנה להורים. אם תקראו את הפוסטים הקודמים שלי, ודאי תבינו שילדים אשר חוו חרם, עלבונות, השפלות וכו', נשארו עם צלקת ענקית שלעולם לא נעלמה, היא מלווה אותך לכל חייך והחוויה המטלטלת נשארת צרובה בתודעתך. כל הורה באשר הוא מחויב להזהיר את ילדיו לבל יהיה שותף או ינהיג חרם שכזה, ההסבר מה גורם חרם לצד השני מוכרח להיאמר, המשפט "אל תעשה לחבריך מה ששנוא עלייך" חייב להיות חקוק על לוח לבם של כל הילדים, וכך נוכל, אולי למנוע תורים ארוכים אצל פסיכולוגים או כמה שפחות ילדים "מקולקלים".

מאד מקווה שהפוסט הזה יוכל להמחיש לכם מה עבר על הילד הזה ולמרות שהיום, הוא כבר גבר בן 45, נשוי + ילדה, שום דבר כמעט לא נשכח מזיכרונו.

שאלה: באיזה גיל עשו עליך חרם?
תשובה: הייתי בכתה ה', כלומר, הייתי בן 10, 11.

שאלה: כמה זמן ארך החרם?
תשובה: למיטב זכרוני, בין חצי שנה ל- 10 חודשים, אבל, זה הרגיש הרבה יותר.

שאלה: איך התחיל החרם או מי התחיל בחרם?
תשובה: אני זוכר שמי שהתחילה והנהיגה את החרם, הייתה מלכת הכתה, שאת שמה אני זוכר עד היום. לפני שהחרם עצמו יצא לפועל, התחלתי להרגיש שהאווירה סביבי משתנה, ילדים הפסיקו להתקרב אלי או שלא ביקשו ממני להצטרף אליהם למשחק, הרגשתי שמשהו קורה ולא הבנתי מה. זה התחיל בהפסקה הגדולה, בשעה 12:00, שמתי לב להתקהלות מוזרה סביב אותה ילדה, התלחשויות, מבטים שמופנים לעברי, ודקה אחרי שהצלצול נשמע, התחילו כל ילדי כתתי לצעוק : "או אה מה קרה, לא רוצים את אבי בכתה"! הייתי בהלם, לא הבנתי מאיפה זה בא, והם המשיכו לצעוק גם כאשר יצאתי מהכיתה וניסיתי להתרחק מהם, הם הצטופפו מסביבי והמשיכו בקריאות, התקרבו לי אל מול הפנים והם לא מפסיקים לצעוק. היינו כבר מחוץ לכתה, במסדרונות בית הספר, ובחצר, כולם שמעו וראו ואף אחד לא בא לעזרתי. מאחר והייתי גדול וגבוה, התחלתי להדוף אותם מעליי וברחתי משם.

שאלה:
אתה זוכר את זה כאילו היה אתמול.
תשובה: ממש, לא משהו ששוכחים.

שאלה: האם סיפרת למישהו? להורים? מורים? מחנכת?
תשובה: לא! לא יודע אם מישהו ממשפחתי בכלל יודע את מה שעברתי.

שאלה: למה לא סיפרת?
תשובה: אני לא ממש זוכר. לא יודע למה לא סיפרתי. אולי כי חשבתי שלא יבינו אותי, אולי כי התביישתי, פעם לפני 35 שנה הדברים היו אחרת, לדעתי.

שאלה: במה התבטא החרם?
תשובה: יום למחרת הגעתי כרגיל לבית ספר, אף אחד לא התייחס אלי, לא אמרו לי שלום או בוקר טוב, בהפסקה ישבתי על הטריבונה בחצר, לבד, אף אחד לא היה מתקרב אלי, הייתי בודד. וככה זה נמשך כל אותה תקופה.

אחרי זמן מסוים, הילד שישב לידי החל לשוחח אתי, הוא בעצם הציל אותי מהתקופה הזו, אמנם זה היה כבר לאחר שהסתיים החרם, אך הוא היחיד שהמשיך לשוחח אתי, הוא סיפר לי כמה היה לו קשה. למה הוא לא עשה כלום? – אני לא זוכר אם שאלתי, אבל, אני מניח שהוא חשש להיות המוחרם הבא.

שאלה: איך הרגשת במהלך החרם?
תשובה: הרגשתי מושפל, עצבות גדולה, בדידות, הייתי פגוע עד עמקי נשמתי, נעלבתי, כעסתי, בעיקר, בדידות נוראית, הרגשתי לבד בעולם, ממש ככה. למזלי, הייתי כבר אז ילד חזק נפשית ולכן, לא היו לי מחשבות אובדניות, כלל.

שאלה: היה משהו שכן עזר לך להתמודד? מקום לברוח אליו?
תשובה: הדבר היחידי שעזר לי הייתה המוזיקה, פינק פלויד היו החברים הכי טובים שלי, לולא המוזיקה לא יודע אם הייתי מצליח לעבור את כל זה בשלום. בכלל, המוזיקה תמיד עזרה לי, בכל מצב אליו נקלעתי בחיים.

שאלה: למה בכלל התחיל החרם?
תשובה: אני באמת לא זוכר, הייתי מאד בולט בכתה ומוצלח בספורט, אולי מקנאה, אני לא ממש יודע וזה לא ממש משנה, בראיה לאחור, הנזק נעשה.

שאלה: סלחת למי שעשה עליך חרם?
תשובה: לא. אני זוכר רק כארבעה ילדים שהיו הכי דומיננטיים בכל האירוע הזה. לסלוח לא סלחתי, זה נשאר כאירוע טראומטי, לקח לי זמן להתגבר עליו, אני זוכר איך הם נתנו לי להרגיש, זה משהו שאי אפשר לסלוח עליו, גם היום כגבר בוגר.

שאלה: אם היית פוגש את עצמך הקטן בכתה ה' היום, מה היית אומר לו?
תשובה: הדבר היחידי שהייתי ממליץ לו, ללכת ולספר להורים, לשתף, לא לסחוב את זה לבד, זו חתיכת מעמסה, כובד כזה אף ילד לא יכול לשאת על כתפיו. כי למנוע את החרם אתה לא יכול, אתה אחד מול המונים שלא מעניין אותם לשמוע אותך, אתה אוויר בשבילם.

שאלה: ואיך נגמר החרם שלך?
תשובה: גם לא ממש זוכר, אני רק זוכר שבסוף כתה ה', התהפכו היוצרות וממוחרם הפכתי להיות החבר של מלכת הכתה, כן זו שהובילה את החרם וחזרתי להיות בטופ. ולמרות שנגמר החרם, חוץ מאותו ילד שישב לידי בכתה ודיבר אתי, לא היו לי חברים כלל. אני מאמין שלא רציתי בחברתם של מי שהתנהג אלי כך.
אני יכול להגיד, שהיום הצלקת שלי לא ממש מטרידה אותי, בכל זאת עברו להן כמה שנים, לא מתעסק עם זה יותר, אבל, לא שוכח, ואני גם מאמין שהחרם הזה השפיע על מי שאני היום, ולא במובן החיובי.

שאלה: איזו עצה תוכל לתת לילד שעומד בסיטואציה כזו או לילד ששותף לחרם?
תשובה: ילדים ששותפים בחרם והולכים אחרי המנהיג, הם הנגררים, אלו שאומרים לעצמם, טוב הוא מאשר אני, אם לא יסכימו לשתף פעולה הם עלולים להיות המוחרמים הבאים, לכן, הם החלשים, הנגררים, הפחדנים. הייתי מספק לו חומר למחשבה ומסביר לו מה עלול לגרום לילד המוחרם, מה הוא ירגיש, ועד כמה זה ילווה אותו בחייו. בשביל לעבור חרם, אתה צריך להיות אדם חזק מנטלית, אחרת אי אפשר לעבור את זה, זו צלקת לכל החיים, דבר קשה ופוגע. זה מיותר כל כך.
וכמו שכבר אמרתי, ילד מוחרם חייב לשתף, את המורה, המחנך, המשפחה, כדי שלפחות בעוד החרם מתנהל הוא לא יישאר לבד, ותהיה לו את התמיכה שלה הוא זקוק הכי הרבה. וגם להבין, שמתישהו זה נגמר ועד אז, פשוט להיות חזק.
עצה ממני להורים, היו ערניים כל הזמן בעיקר, כשזה נוגע לטלפונים של היום, במידה ואתם שותפים לחרם, מלבד ולנסות ולסיים אותו, בשיתוף המורה או הורים נוספים, החשוב ביותר הוא, להיות שם בשביל הילד שלכם, לתמוך, לחבק, לעודד, לאהוב, לנסות למצוא לו חברים חדשים במסגרות אחרות כמו: חוגים, צופים וכדומה, אבל, הכי חשוב ובמילה אחת, להיות.

(סיפור מזעזע שקרה עקב חרמות והתעללות לילדה בדרום הארץ, לחצו כאן)



שתפו

You may also like...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Translate »
נְגִישׁוּת
תפריט נגישות באתר תפריט נגישות באתר