דיאטות – העבר מאחורינו, העתיד לפנינו, האמנם?

"שימי את העבר מאחורייך", "העבר מת", "מה שהיה היה", "דיאטות? שיישארו בעבר"…ועוד מיני קלישאות שמלוות אותנו מרבית חיינו.

האם באמת כך הוא הדבר? האם העבר שייך לעבר?  האם אפשר למחוק את ההיסטוריה שלנו?
להשאיר מאחור, אהבות, הצלחות, דיאטות, כישלונות, חיים שלמים שהביאונו עד היום? – שלא ימכרו לכם עוד קלישאות, כי אם אתם שואלים אותי, אני אומרת, שהעבר הביא אותנו עד לכאן, העבר הינו העתיד של כל אחד ואחת מאיתנו, העבר משאיר טביעותיו על העתיד.

הסיבה שלשמה אני כותבת בלוג זה, על העבר ולא על העתיד, הוא בעקבות שיחה, קצרצרה, חייבת לאמר, שהייתה לאמי ולי לפני מספר ימים. "תפסיקי לדבר כבר על העבר, את מדברת כל הזמן על העבר" – אמרה לי אמי, ספק בתרעומת ספק בכאב. "העבר הוא מי שאנחנו היום" – עניתי לה – "אי אפשר להתנתק ממנו".

אמי, שתזכה לחיים ארוכים, לא ממש זורמת בזרם האינטרנט, בעצם לא בכלל, טוב, דור אחר, תקופה אחרת, אבל, בעקבות כתיבת בלוג זה, ניסיתי לשתף אותה בנושאים שאני כותבת, מה שהחזיר אותנו בעצם לעבר. לתקופות הקשות שלי כשמנה, למראה הדובי שלי, לתחושת התסכול ולכל השלילי שהציף אותי.

"טוב, אז אני אשמה שהיית שמנה, רק אני, עשיתי טעות, נכון, אני מודה" – אמרה לי בפעם אחרת, בכאב מלווה בטונים עצבניים –"מה את רוצה שאעשה עכשיו? מה שהיה היה, הנה הצלחת, עכשיו את כבר לא שמנה".

אמת, אני לא שמנה היום, אבל, הייתי שמנה שחוץ מעודף משקל סחבה את כל הרגשות הנוראיים שעטפו אותה שנים רבות, העבר הזה שאת, אמא יקרה שלי, מנסה להחליק מתחת לשטיח, הוא זה שגרם לי לבכות על כל סוגי הדיאטות שלא הצלחתי לבצע, העבר הזה כשמנה ליווה אותי ועדיין מלווה אותי, גם כאשר אני לא חושבת כמו אז על, ירידה במשקל, אם העבר שלי היה שונה, איפה הייתי היום? אולי נשואה לגבר אהוב עם מיליון ילדים? אולי הייתה לי קריירה נוצצת? אולי לא הייתי דפוקה כל כך מבחינה רגשית ואהבה עצמית?

הבנתי מהיכן הגיע הכעס שאני מבלבלת לה את המוח על העבר שלי/שלנו, שמתי לה את המראה שלי ושלה מול העיניים וללא מילים מיותרות פשוט הטחתי בה, הייתי שמנה כי לא שמרת עליי, הייתי שמנה וזה דפק לי את החיים, ואיפה את היית? כמעט 40 שנה חייתי כשמנה, אוכלת כמו קרנף ונראית כמו ממוטה, אני יודעת שרצית שאהיה אחרת, אבל, לא קרה כלום.

לא מאשימה אותך, אמי היקרה מכל, כאשר כבר בגרתי והייתי מודעת למראי, אני זו שהייתי צריכה לקחת את עצמי בידיים, רק אני. אין לי שום טענה כלפייך, ברור לי הכאב שאת סוחבת על עברי, ומצטערת אילו יכל להיות אחרת, אך לא את אשמה שנכשלתי שוב ושוב בדיאטות שניסיתי לעשות.

לא את אשמה שטיפחתי מראה של היפופוטם, רגשי נחיתות, הרס עצמי וחוסר ביטחון בגודל של נמלה. האשמה היא רק בי, אבל, היו חסרים לי התמיכה והעידוד למרות הכל. הייתה חסרה לי ההבנה לגבי אי סתימת הפה שלי מול אוכל, במקום זה כל הזמן באו אלי בטענות, הצקות, עקיצות ומה לא. אבל, כוונות טובות תמיד היו, גם אז ידעתי זאת, אך, היום כבר הכל יותר ברור.

אף אחד אחר לא אשם, רק אני! העבר הוא מי שאנחנו היום, אי אפשר להתעלם ממנו.



שתפו

You may also like...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Translate »
נְגִישׁוּת
תפריט נגישות באתר תפריט נגישות באתר